זמני החג בקריית שמונה ודבר תורה לחג השבועות מהרב איתמר לוי

בס"ד ה סיון תשפ"ו

סיפור המגילה ממבט אחר | חג שבועות ושבת נשא

חז"ל אומרים במדרש: "למה קוראים ספר רות בעצרת, בזמן מתן תורה? לפי שמגילה זו כולה חסד והתורה כולה חסד, שנאמר: 'וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ'".  אולם, המעשה הראשון בו פותחת המגילה הוא מעשה נורא של חוסר חסד. אלימלך ומשפחתו עוזבים את מקומם בעקבות הרעב שפקד את ארץ ישראל, כאשר מגמתם היא להציל את עושרם מפני העניים העתידים להתדפק על דלתם. הם בורחים למואב (עם שלא עשה חסד עמנו ביציאת מצרים), ושם באים על עונשם - אובדן כל רכושם ומות אלימלך ושני בניו: מחלון וכיליון. סיפור זה הוא מפתח לכל מעשי החסד שיבואו בעקבותיו במגילה כפי שנראה. 

החשש מפני החזרה

אחרי מות אישהּ ובניה, נעמי נותרת אלמנה ענייה ומרודה. היא חוששת מאוד מלחזור אל עמה ואל מולדתה, שהרי כולם עדיין זוכרים לה את אותה בריחה בשעה שהעם נזקק לה ולמשפחתה. ועוד, כעת היא מלווה בשתי כלותיה המואביות, וידועה ההלכה שלא יבוא מואבי בקהל ה'. כך שהיא אינה יכולה לחזור לביתה, למרות רצונה. והנה, סוף סוף מגיע היום.

הזדמנות לחזור

נעמי שומעת "בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם".  לא בגלל אינטרס כלכלי היא רוצה לשוב אל עמה ומולדתה, אלא מפני שכעת לא יכעסו עליה, שהרי חזר השובע לארצם. כלותיה מתלוות אליה וכאן רות מקבלת על עצמה גירות ודבקה בחמותה. במסירות נפש מדהימה היא אומרת לה: "עַמֵּךְ עַמִּי וֵא-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי" ו"הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ".  ערפה, הכלה השנייה, נפרדת מחמותה וחוזרת לשדה מואב. 

קבלת פנים

נעמי מגיעה עם כלתה לבית לחם, וכשרואים אותה אנשי המקום הם אומרים: "הֲזֹאת נָעֳמִי?!"  כולם נותנים בה את מבטם ואינם יודעים האם לרחם עליה או לשמוח שבאה על עונשה. נעמי מרגישה בכל המבטים הללו ומצדיקה על עצמה את הדין. מעניין לראות שאף אחד לא מציע לה ולכלתה מקום ללון ולהתפרנס. הכתוב מדגיש שהן הגיעו בתחילת הקציר, כך שהיה שפע תבואה, ובכל זאת איש לא דאג להן. גם בועז, שהיה נשיא ושופט באותם ימים, ובן אחיו (אחיין) של אלימלך, בעלה המנוח, חשש מלהושיט עזרה לנעמי ולכלתה. הכתוב מעיד עליו שהיה "גיבור חיל" ובעל מידות, אך ככל הנראה גם הוא חשש מדעת הקהל, שהרי הייתה מן הסכמה ציבורית לא לעזור לה. לפי ההמשך נראה שבועז רצה לעשות משהו, ורק חיכה לרגע המתאים.

רות בשדה בועז

בלית ברירה, רות יוצאת ללקט בשדות, להביא מעט אוכל לביתן. במקרה היא מגיעה לשדה בועז, כאשר באותו יום בועז הגיע לשדהו, כנראה מפני שמחת קיום מתנות העניים שהתאפשר לו לקיים, לאחר שנים שבהן לא היה תבואה. בועז רואה את רות מלקטת בשדהו, ויודע שזאת כלת נעמי. אולם, כפי שאמרנו רות היא מואבייה ומעניין אותו לדעת מה דעת הציבור בעניינה, שהרי כבר התקבלה הלכה בישראל "מואבי ולא מואבית" . אבל הלכה זו הייתה רופפת ועדיין לא התקבלה בציבור. בועז רואה שנתנו לנערה המואבייה ללקט בשדהו ולא גירשוה, ושמח בליבו שכעת יוכל לפרסם בציבור את דעתו על נערה זו, מה שנמנע מלעשות עד אז מחמת דעת הקהל. 

למי הנערה הזאת?

בועז שואל את הנער: "לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?"  הוא ידע היטב מי היא, אבל רצה לדעת מדוע לא גרשוה מהשדה. בתשובה הנער שיבח אותה. בועז ערך דיון זה בפני הנערה כדי שתשמע, וכוונתו הייתה גם לפרסם זאת ברבים. הוא השתמש בדברי הנער והוסיף על דבריו, כביכול זהו דבר שכולם חושבים ואיש אינו אומר בקול. סוף סוף מצא את ההזדמנות הנכונה לדאוג לנעמי דודתו, דבר שלא עשה עד כה מחשש.

הכרה פומבית

עד אז רות לא זכתה להכרה פומבית כה גדולה. היא זכרה את המפגש הראשון עם אנשי בית לחם וחוסר הנוחות מהמבטים שהופנו אליהן ופתאום - דברי חסד כאלה הנאמרים לה בפני קהל רב, ועוד מפי אדם גדול ונכבד. רות נופלת על פניה ומשתחווה ותגובתה: "וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה"  - מבלי שהתכוונה לכך הוכיחה את בועז: 'הרי התעלמת מאיתנו עד כה ולנוכריות נחשבנו'. בועז נושא נאום נחמה ומספר את שבחה של רות ברבים, על גודל החסד שעשתה עם חמותה. כאן הכשיר את רות לבוא בקהל ונתן תוקף לאותה הלכה רופפת. בועז גם רומז לה בנבואה, שעתידים לצאת ממנה מלכים ונביאים בעבור החסד הגדול שעשתה.

מצוות ייבום

ימי הקציר, שהם שלושה חודשים, עברו. במשך כל הזמן הזה ציפתה נעמי שאולי בועז ימשיך את חסדו ויקיים את ההלכה החשובה של מצוות הייבום, שהרי בזמנים הקדומים מצוות הייבום הייתה שייכת בכל הקרובים (ולא רק באשת האח). בועז היה בן הדוד של מחלון, בעלה המנוח של רות, ועליו הייתה מוטלת, אם כן, המצווה - להשלים את חסדו ולהקים את בית בנה המת. בועז לא עשה זאת, כי היה מבוגר (בן שמונים) ורק שלושה חודשים קודם לכן קבר את אשתו, וכן מפני שכל ילדיו, שישים במספר, מתו בחייו. לכן חשב שאין לו תקוה להיבנות.

החסד הגדול

כאן הגיעה היוזמה מצד נעמי, שדוחפת את כלתה לבקש מבועז להקים שם לבעלה המנוח. היה בכך קורבן גדול מצד רות, שהרי אם היא מותרת לבוא בקהל, מדוע שתלך לזקן ולא לאחד הנערים? מה גם שבועז לא יזם כלום, אולי כלל אינו חפץ בה והיא תתבזה. אולם רות מתבטלת בפני חמותה ועושה כדבריה. בועז, המופתע ממעשיה הגדולים של רות, ודאי שחפץ היה בדבר, רק לא האמין שהיא תרצה, ומיד למחרת דאג לקיים את המצווה כפי שמתואר בפסוקים. ומשם יצא עובד, ששמו רומז לעבודת השם ללא אינטרסים אחרים, בדיוק כפי שהיה בקשר הזה. 

הנך מוזמן ללימוד,
חג שמח ושבת שלום ומבורך.