זמני השבת בקריית שמונה ודבר תורה לשבת מהרב איתמר לוי

בס"ד כג ניסן תשפ"ו

הדלקת נרות ק"ש: 18:34
צאת השבת ק"ש: 19:38

מה היה חטאם של נדב ואביהו? | פרשת שמיני 

חטא נדב ואביהו מוזכר בתורה ארבע פעמים (בפרשתנו, בפרשת אחרי מות, במדבר ופינחס), ובכל המקומות מודגש שחטאם היה שהקריבו "אש זרה אשר לא ציוה אותם". אך למעשה, לא ברור מה היה חטאם ובחז"ל רבו השיטות (15 דעות!), ומכיוון שקשה להחליט מה היה שם, יש הטוענים שלא היה פה חטא כלל. 

ר' אלעזר המודעי במדרש (תנחומא אחרי מות ז) אומר שחטאם מוזכר בתורה הרבה פעמים כדי שלא תייחס להם חטא אחר. וכן רש"י (דברים ט,כ) אומר שלא היה חטא והסיבה שמתו בגלל השייכות של אהרון לחטא העגל, ואל תחפש חטא אצל בני אהרון. אך כנגד – יש המייחסים להם חטא שנהנו מהשכינה במעמד הר סיני וכבר שם היו צריכים ללקות וכעת לקו, יש הסוברים שהורו הלכה בפני רבן, ויש אומרים שחטאם היה שלא נשאו נשים מגאווה שלא מצאו מישהי המתאימה להם. זה קצת מזכיר את חטא מי מריבה, שגם שם רבו השיטות וגם שם צריך להתאמץ לחפש מהו החטא המדובר. אם בכלל. 

אביא כאן הסבר מפליא של הרב יעקב מדן שליט"א, השוזר יחד את דעות חז"ל הרבות ונותן תמונה אחת שלימה על כל מה שהתרחש. 

נחזור לפסוקים לראות מה קרה שם (יקרא ט,כד): "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". בהמשך כתוב (י,א) שהם הקטירו קטורת: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". ולבסוף כתוב (י,ב): "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְקֹוָק".

התורה משתמשת באותם מילים – "ותצא אש מלפני השם ותאכל אותם" – משמע שהתורה מדברת על אותה תופעה: האש האוכלת. ננסה להבין מה קרה כאן, על פי דברי התוספות והחזקוני. 

במקדש יש לנו שלוש קדושות: קודש הקודשים, ההיכל – במשכן נקרא "הקודש" – והעזרה בחוץ. האש יצאה מלפני השם מבית קודשי הקודשים (שם נמצאת השכינה), והאש הזאת מתגלגלת וצריכה לעבור דרך ההיכל בכדי להגיע למזבח החיצון, להתגלות לעיני העם. נדב ואביהו עמדו באותה שעה בהיכל והקטירו קטורת, וממילא האש עוברת דרכם ואוכלת אותם ומגיעה למזבח ואוכלת מהעולה והחלבים. לפי זה הם חטפו בלי קשר לעונש, אלא האש שורפת כל מה שבדרך. 

נרחיב הדברים. אהרון שוחט את השור והאיל (ט,יח), ואלעזר ואיתמר בניו עוזרים לו. וכך למעשה בולט בכל הפרק (ויקרא ט), ישנו פירוט רב והנחיות מדוייקות מה צריכים לעשות אהרון ובניו. לעומתם, נדב ואביהו עסוקים בלהקטיר קטורת במקום אחר. הם מאלתרים ועושים מה שהם מבינים מעצמם, כפי שאמרו חז"ל "שהורו הלכה בפני רבם". 

איך יודעים שהם מאלתרים? 

הסדר הנכון מתואר בסוף ספר שמות, לגבי הפסוקים המתארים את המפגש של הקב"ה עם ישראל. התורה מתארת מפגש שחונך את המשכן ומכאן ואילך השכינה שורה (שמות כט, מב-מו). רק בפרק שאחריו (שמות ל), התורה פתאום מדברת על מזבח הקטורת. זה הסדר – קודם השם מתגלה על מזבח העולה, ורק אח"כ חינוך מזבח הקטורת והתקדשותו. נדב ואביהו ניסו להפוך את הסדר: הקדימו הקטרת הקטורת לפני הופעת האש במשכן, וזה אש זרה. 

מדוע עשו זאת?

נזכיר שמדובר כאן בסיום שבעת ימי המילואים. בימי המילואים משה שימש כהן גדול, והוא למעשה הכהן היחיד, כאשר אהרון ובניו חניכים בלבד. רק ביום השמיני אחרי שבעת ימי המילואים, עוברת האחריות של עבודת המשכן לידיו של אהרון הכהן. הכל נעשה כשורה על פי מה שציוה השם את משה, ובכל זאת האש לא יורדת. משהו השתבש, ולא ברור מה. אהרון יורד אחרי עשיית העולה החטאת והשלמים (ט,כב), וכולם ממתינים במתח לאש שתרד, וזה לא קורה . 

היה רקע למתח הזה, שהרי לפי רוב הפרשנים היה הציווי על המשכן לפני המשבר של חטא העגל (פרט לרש"י שהסביר שהציווי על המשכן היה אחרי חטא העגל), ואהרון גרם למשבר זה. אהרון נצטווה כעת לקחת עגל בן שנה לחטאת, והוא מקריבו ושום דבר לא קורה. המתח בשיאו, אולי הקב"ה לא קיבל את תשובת אהרון, וכפי שרש"י (ט,כג) עומד על עניין זה.

נדב ואביהו חשבו שאביהם איננו מתאים לתפקיד בשל חטאו, וממילא הם, בניו – שגם נתקדשו בשבעת ימי המילואים – חייבים להחליפו כעת, ואין אפשרות להמתין כי מי יודע לאן זה עוד עלול להגיע. הם חשבו שהקב"ה לא ירצה להתגלות במזבח החיצון לעיני העם, שגם חטאו בחטא העגל והוא ירצה להתגלות רק לעיני נבחריו שלא חטאו כגון הם. גם משה רבנו טעה בזה שמסר את הניהול לידי אהרון, שהרי האש לא יורדת. ממילא הם המנהיגים שאמורים לרשת את משה ואהרון (סנהדרין נב.), ולא בני משה שבאו ממדיין. לכן הזדרזו להקטיר קטורת, לפי הבנתם, והורו הוראה בפני רבם. 

זו הסיבה שנתנו נדב ואביהו לאי ירידת האש: העם והמנהיגים אינם ראויים. 

אבל הסיבה האמיתית היא מה שממשיך רש"י הנ"ל (ט,כג) בשם הספרא: 'מיד נכנס משה עימו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל'. התורה אומרת שמשה נכנס עם אהרון לאוהל מועד, כדי להתפלל, ובמילים של רש"י כדי לבקש רחמים. עבודת הקורבנות על גבי המזבח זה רק מרכיב אחד בדרך לגילוי שכינה, והמרכיב הנוסף והחשוב יותר הוא לעמוד להתחנן לפני השם שישרה שכינתו על עם ישראל. כפי שאמרו חז"ל (ברכות כו.) 'תפילות כנגד תמידים תקנום'. 

כך היה אח"כ בימי שלמה – האש לא ירדה במקדש עד לתפילת שלמה, ובימי אליהו בכרמל – האש לא ירדה על הקורבן עד שאמר "ענני ה ענני". וזה מה שהיה צריך להיות במשכן, ואת זה נדב ואביהו – שקדמו בזמן לשלמה ואליהו – לא ידעו,

שבת שלום ומבורך,
הרב איתמר לוי.