זמני השבת בקריית שמונה ודבר תורה לשבת מהרב איתמר לוי

בס"ד טז ניסן תשפ"ו 

הדלקת נרות ק"ש: 18:34
צאת השבת ק"ש: 19:35

חזון העצמות היבשות | שבת חול המועד פסח

בשבת חול המועד פסח קוראים את הנבואה על תחיית המתים. יש מחלוקת בראשונים כיצד תראה תחיית המתים – האם היא תהיה בעולם הזה, או בעולם רוחני אחר? אלה שמסבירים כפשוטו נסמכים על דברי הגמרא: "מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות". אבל יש עניין נוסף, בולט מאד בנבואה הזו – עניין רוחם של ההרוגים. מדובר בהרוגים שאיננו יודעים מדוע הם נהרגו, והם אומרים: "אבדה תקוותינו". יש כאן תיאור של רוח שבאה, נופחת בהם חיים ומפיחה בגוויות הללו רוח חדשה. המתים קמים לתחייה ועולים לארץ ישראל. מי הם אותם הרוגים? זו החידה שננסה לפתור. 

סתירה בפסוקים

נחזור אחורה בזמן. אברהם אבינו יצא מחרן בגיל 75. הקב"ה נגלה אליו בברית בין הבתרים ואמר לו "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". השאלה היא ממתי מונים את אותן שנים: שהרי בפרשת בא כתוב: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". איך מסדרים את הזמנים? רש"י מחדש חידוש עצום: את ארבע מאות השנים יש לספור מלידת יצחק, ואת ארבע מאות ושלושים השנים יש לספור מברית בין הבתרים שהייתה קודם למתואר בכתובים. לדבריו, אברהם ירד לארץ ישראל בגיל שבעים ושם נכרתה עמו ברית בין הבתרים. הוא חזר חזרה לחרן ועלה שוב לארץ ישראל בגיל 75. יוצא אם כן שהייתה עליה לארץ ישראל וירידה נוספת לחרן שלא תוארה בפסוקים. ברית בין הבתרים, שעל פי פשט הפסוקים התרחשה אחרי היציאה מחרן, התקיימה למעשה חמש שנים קודם לכן, העלייה שאינה מתוארת בכתוב. זהו פרושו של רש"י, והרמב"ן מפרש בדרך אחרת. לפי פירושו, נבואה זו מתאימה מאוד לימינו ובמיוחד לזמן הזה.

הסבר כוונת הנבואה

כאשר התורה אומרת "ארבע מאות שנה" כוונתה לכך שעוד ארבע מאות שנה יהיה עת רצון, הדבר יהיה אפשרי. אולם, כשהגיע הזמן לצאת מבחינה פוטנציאלית, בני ישראל לא רצו לצאת. יכול מאוד להיות שאם היינו יוצאים הגאולה הייתה נראית אחרת – פרעה לא היה כל כך קשוח, משה היה בן חמישים שנה ואולי היה הוא זה שמכניס אותנו לארץ. ייתכן שבני ישראל לא היו מרבים לחטוא בעבודה זרה ואולי לא היו מתים במכת חושך. אם היינו עושים את הדברים בשעת הרצון המסוגלת להם, הכל היה 'חלק' יותר. לצערנו, זה החטא הקבוע של עם ישראל, שיש עת רצון לצאת ולא יוצאים. 

החטא הקלאסי שלנו

כך היה אצל יעקב אבינו שאמר "ואחר עד עתה" שהוא התעכב בדרך חזרה לארץ אחרי 22 שנים שהיה בגלות, ובעקבות כך חשש משואה מאיימת "פן יבוא והיכני אם על בנים" – למרות ששמר תרי"ג מצוות, בכל זאת פחד מפני העיכוב בזמן יציאה מן הגלות. כך היה אצל הבריטים. בין השנים 1917-1925 (למניינם) היה אפשר לעלות חופשי לארץ – אין ספר לבן, אין הגבלות – יש כאן נציב עליון בריטי יהודי הרבט סמואל שהיה אוהב ישראל יחסית. הייתה הצהרת בלפור שבעקבותיה ועידת סאן רמו. יש עת רצון ושוב לא עולים. וכן אצל הנאצים. עלו לשלטון בשנת 1933, ועד 1939 היה אפשר לצאת מגרמניה ולא יוצאים. 

ראיה מחטא המרגלים

נחזור לרמב"ן. לפי פירושו כל העסק נדחה בשלושים שנה כי היה צריך להחליף את הדור, היה צריך להקים דור שירצה לצאת. מדוע שירצו? הקב"ה יגרום להם סבל שירצו לצאת. כפי שאכן קורה במשך ההיסטוריה, ביציאות מן הגלויות השונות. על מהלך זה יש לשאול – הרי יש כאן גאולה עם זמן נקוב וכיצד היא נדחית? התשובה זה קרה כבר בחטא המרגלים, שהכל נדחה בארבעים שנה. ועם הפירוש הזה יש כאן דחיה נוספת של שלושים שנה, יחד שבעים שנים אבודות.

חידוש דרמטי

מהחידוש הזה ממשיך הרמב"ן לנבואה שלנו. על פי חז"ל במדרש ההרוגים האלו היו בני שבט אפרים שיצאו בסוף הארבע מאות שנה. והם מתו בקרב. אבל כאן הרמב"ן מחדש משהו הפוך מחז"ל. רבותינו (סנהדרין צב:) הבינו שבני אפרים חשבו וטעו 'אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו'. אך הרמב"ן אומר שהם צדקו, הם יצאו בזמן והם מתו שהיה צריך שכולם יבואו איתם, מה שלא קרה. לפי הרמב"ן אין כאן טעות. 

עוד לא אבדה תקוותינו

עכשיו ננסה להבין מה קורה כאן. יש כאן בני אפרים הם אנשי העלייה הראשונה, שהם מנצלים את העת רצון הציונית והם יוצאים בזמן. אבל אף אחד לא הולך אחריהם לכן הם אומרים "אבדה תקוותינו". על זה אומר הנביא: הרוח הזו של הציונות, של הניצול עת רצון של האפשרות לגאולה, היא תקום אצל בני בניו של אפרים מזרעו של יוסף. אבל הפעם זה יקרה. הפעם הם ילכו לארץ ישראל ויולידו בנים ובנות והם יגידו "עוד לא אבדה תקוותינו". כפי שהיה. בעצם 'חזון העצמות היבשות' זה חזון של בני אפרים הציונים שהפעם לא פספסו. כפי שהיה בהקמת המדינה שהכריזו מיד עם כניסת השבת (ולא חיכו ליום ראשון). וכל המנהיגים פחדו להכריז, ובן גוריון – כידוע "אפרים" המוזכר בתנ"ך הוא היהודי שאינו שומר תורה ומצוות – לא פחד. ברוב של שישה מול ארבעה בלבד הכריז על הקמת המדינה. היא הרוח של בני אפרים שקמה לתחיה. יה"ר שנזכה.

שבת שלום ומועדים לשמחה,
הרב איתמר לוי.