זמני השבת בקריית שמונה ודבר תורה לשבת מהרב איתמר לוי

בס"ד טו כסלו תשפ"ו

הדלקת נרות ק"ש: 16:02
צאת השבת ק"ש: 17:10

יעקב וישראל | פרשת וישלח 

בפרשתנו נעשה ליעקב אבינו שינוי השם: "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ".  חז"ל הסבירו כי "לא שיעקר שם 'יעקב' ממקומו... אלא... שיהא השם 'ישראל' עיקר והשם 'יעקב' יהיה טפל לו". בשונה מאברהם ששמו שונה לצמיתות, ואסור לחזור ולקרוא לאברהם בשמו הקודם 'אברם', עד כדי כך שהעושה כן עובר ב'עשה'. כאן אין הדבר כך. אמנם היה שינוי השם, אבל כבר בכתובים חוזר הקב"ה וקורא ליעקב בשמו הראשון, יעקב. אם כן, השינוי היה זמני. ננסה להבין מהי החוקיות, מתי שמו ישראל ומתי שמו יעקב.

האם מזכירים פרשת ציצית של קריאת שמע לימות המשיח?

המהר"ל בהקדמה לספרו 'נצח ישראל' עונה תשובה לשאלתנו, כאשר מבאר את מחלוקתם של בן זומא וחכמים. נחלקו חכמים, האם מזכירים לימות המשיח את הפרשה השלישית (ציצית) שאנו קוראים בקריאת שמע. חכמים סברו שכן, ואילו בן זומא טען שלא. כסיוע לטענתו הביא בן זומא פסוק מהנביא ירמיהו. ירמיהו מתאר את ימות המשיח: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם". כהערת אגב נציין, כי בפסוק לא מוזכרים ימות המשיח כי אם קיבוץ גלויות, ובכל זאת הגמרא מבינה שמדובר על ימות המשיח. אנו מבינים אם כן מפסוק זה שכאשר נגיע לימות המשיח כבר לא נזכיר את הניסים שנעשו ביציאת מצרים. לכן לא יהיה צורך להזכיר בימות המשיח את הפרשה השלישית המזכירה ניסים אלו, שהם פחותים בערכם ביחס לניסים הגדולים שיהיו בימות המשיח. 

משל הצרות

דרך משל, דומה הדבר לאדם שהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר לכולם את סיפור הצלתו. לאחר מכן פגש בו אריה, וגם ממנו ניצל. מכאן ואילך שכח את סיפור ההצלה מן הזאב והחל לספר את סיפור ההצלה מן הארי. לבסוף פגע בו נחש וגם ממנו ניצל. הוא שכח את הסיפורים הראשונים והיה מספר את מעשה הנחש. כך אצל עם ישראל, צרות אחרונות משכחות את הראשונות. זו דעתו של בן זומא, אך חכמים חלקו עליו ואמרו 'לא שתעקר יציאת מצרים, אלא שתהא שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לה'. 

סיבה קיומית או מציאותית

המהר"ל מסביר את עומק דבריהם, כשהוא משתמש בשפתו של אריסטו, הפילוסוף היווני. לכל דבר הקיים במציאות ישנה סיבה שהיא מהותית לו, סיבה המקיימת אותו. אם הסיבה הזו לא הייתה קיימת, הדבר ההוא היה מתאפס ונעלם. לצד זאת, ישנן סיבות שהן חיצוניות לדבר. סיבה חיצונית היא גורם טכני שיצר את הופעת הדבר במציאות, אך אינו מקיים אותו לאחר מכן. כאשר הסיבה החיצונית מסתלקת, אין לכך השפעה על העניין הנדון. לדוגמה, שולחן שנעשה על ידי הנגר: גם אם הנגר ימות לא יקרה דבר לאותו השולחן. נכון שהנגר היה הגורם שחיבר את חלקי העץ זה לזה עד שהופיע לפנינו השולחן המוגמר, אך הוא לא המשיך לתת לו חיים לאחר מכן. מה שמקיים את השולחן כעת היא האדמה שתחת השולחן. אם הייתה נשמטת תחתיו, היה נמשך השולחן על ידי חוק הכבידה לשאול תחתיות. כמובן שחוקיות זו מתקיימת בשל רצונו של הקדוש ברוך הוא, שהוא סיבת הסיבות.

יציאת מצרים - סיבה קיומית

כך פועל עולם הטבע, וזו מחלוקתם של חכמים עם בן זומא. בן זומא מביא פסוק מהנביא האומר שאין מזכירים יציאת מצרים לעתיד לבוא. אבל חכמים אומרים שאין הדבר מתקבל על הדעת, שהרי יציאת מצרים היא סיבה קיומית לעם ישראל. בזכות יציאת מצרים והייסורים הרבים שעברנו שם, זכינו לתכונה של היכולת להיות עבדים. נכון שבמצרים היינו עבדים למצרים, אבל מיד שיצאנו הפכנו להיות בני חורין, ועם תכונת העבדות הזאת שקנינו, השתמשנו להיות עבדי ה'. אם כן, אומרים חכמים, אי אפשר לשכוח את יום הלידה, עם ישראל נולד במצרים! לכן גם לעתיד לבוא, לימות המשיח, נזכיר את יציאת מצרים. לדעת חכמים, עמדה זו מתאימה גם לדברי הנביא ירמיהו, שהתכוון לכך שנזכיר את יציאת מצרים בצורה מוחלשת ומוקטנת יותר.

יעקב - סיבה קיומית לשם ישראל

חז"ל מוסיפים שזו הסיבה שנשתנה שמו של יעקב ל"ישראל", אך לא נעקר לצמיתות. כי "יעקב" הוא סיבה קיומית לשם "ישראל". אומר המהר"ל 'כי שם יעקב נקרא מלשון שהיה יעקב מקטין עצמו כמו עקב (בפשט הפסוקים, נקרא בשם זה לפי שנגע בעקבו) ואין דבר יותר שפל מן העקב'. זו הסיבה שה' יתברך הגביה את "יעקב" להיקרא בשם "ישראל", על שם "שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים". וכפי שאמרו חז"ל ש"כל המשפיל עצמו, הקב"ה מגביה אותו".  

שני שמות לסמל מהותנו

אנו נקראים בשני השמות האלה, משום שאנו מקטינים את עצמנו וממילא הקב"ה מגביהנו. כפי שאמרו חז"ל: "אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני". כפי שאמרנו, הסיבה שהקב"ה מגדיל אותנו היא משום שיש בנו תכונת הענווה. אברהם אמר "אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", והוא היה שורש האומה. משה שקיבל מנהיגות על האומה, הוסיף לעצמו עוד ענווה ואמר "וְנַחְנוּ מָה" (אנחנו כלום), ואילו דוד, שקיבל גדולה למעלה מכולם ומונה למלך ישראל, אמר "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ", כלומר הקטין עצמו עוד. מעשה אבות סימן לבנים, ותכונות מעולות אלו הן מסימני ההיכר של עם ישראל.

שבת שלום ומבורך,
הרב איתמר לוי.