דבר הרב איתמר לוי לחג שני של סוכות תשפ"ו

בס"ד כא תשרי תשפ"ו

הדלקת נרות חג ק"ש: 17:39
צאת החג ק"ש: 18:42

במה חותמת התורה? | פסגת מעשיו של משה רבנו

הפסוקים שנבחרו לחתום את התורה צריכים לימוד יסודי ומעמיק: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל". רש"י מפרש שמדובר כאן במאורעות שעשה משה רבנו: קיבל את התורה בידיו, עשה ניסים במדבר, והדבר האחרון - "לעיני כל ישראל" שנשאו ליבו לשבור את הלוחות לעיניהם, ואמר לו הקב"ה - יישר כוחך ששברת. לפי פירושו נראה שפסגת מעשיו של משה רבנו הייתה שבירת הלוחות, ודבר זה תמוה כמובן, מדוע זה שיא בפעולותיו של משה רבנו?

לפני התשובה, נוסיף עוד עניין, שבהמשך נראה כיצד הוא קשור לשאלתנו. כידוע, ישנן 54 פרשיות בתורה, אך למעשה בכל הדרשות, הדרשנים דורשים את הפסוקים – "גן נעול אחותי כלה" "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" – שישנן 53 פרשיות, כגימטרייה של המילה ג"ן. נראה שזו בדיוק התשובה לשאלתנו.

תגובת משה

אחרי ארבעים יום בהר סיני, משה רבנו הוא היחידי שיודע באמת להעריך מהי מעלת התורה, גדלותה ועניינה. כשהגיע למרגלות הר סיני וראה את הערב רב וגודל חטאם – יכול היה לנקוט בדרך הפעולה הבאה: לקרוא לכל הצדיקים שהיו שם, למסור להם את סודות התורה שרק הוא ידע, ולהשאיר את הרשעים להמשיך לרקוד ברשעם. במקום זה, משה שבר את הלוחות וירד לטפל בחבורה הזאת. אף אחד לא הבטיח לו שיהיו לוחות שניים. ככל הנראה, משה חשב מוותר על כל העולם הרוחני המענג שלו בשביל החוטאים שם למטה.

התורה - בשביל ישראל

חז"ל ממשילים את מעשה עם ישראל למלך שרצה לקדש אישה ושלח שליח עם שטר כתובה, וכשהגיע לקדשה ראה אותה מזנה עם אחרים. בכדי שלא ליצור בעיות חמורות של אשת איש, השליח קרע את הכתובה והשאיר אותה פנויה. השפת אמת מוסיף על כך, שמשה רבנו ידע לאן הולכים פני הדברים. הוא ידע שהקב"ה יגיד לו 'הם חטאו ואתה לא, לכן אקים ממך עם של צדיקים'. לשם כך שבר מיד את הלוחות. בעצם, משה אמר לקב"ה: "הם חטאו בעגל ואני חטאתי בשבירת הלוחות. מה שתעשה איתם, תעשה איתי. אנחנו ביחד". כאן בעצם משה הציף את השאלה החשובה כל כך: מי בשביל מי – האם התורה בשביל ישראל, או ישראל בשביל התורה? אם התורה היא בשביל ישראל, אז אין לוותר על ישראל. זו הסיבה ששברי הלוחות נמצאים בארון עם הלוחות השניים ולא נגנזו, כי גם כשיש לוחות שניים, יש לזכור את העיקר - שישראל קדמו לתורה.

רק משה יכול

את השאלה הזאת יכול לברר רק מי שמבין את מעלתה של התורה. היחידי שמכיר את כל התורה כולה זה משה, והוא אמר 'תשבר התורה ולא ישברו ישראל'. זוהי עדות לדורות, ישראל קדמו לתורה. ויש כאן דבר אדיר - התורה חותמת בשבח ישראל. בנוסף, ישראל ראשי תיבות: 'יש שישים ריבוא אותיות לתורה'. אם חסרה אות אחת - הספר פסול, וכך גם בקרב בני ישראך. לכן רש"י אומר 'נשאו ליבו' כלומר, משה מתנשא למדרגה כזאת שאומרת: ישראל קודמים לתורה, והסכימה דעת המקום לדעתו, כפי שהמשנה אומרת על מדתו של אהרון 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - ולא להיפך.

מידתו של אהרון

גם אהרון לא וויתר על עם ישראל. זו הסיבה שנבחר להיות כהן גדול לאחר חטא העגל – משום שלא וויתר על עם ישראל. אמנם בכך חטא בעצמו, אבל עבורו היה זה הרע במיעוטו. המדרש מביא משל לבן מלך שרצה לדקור את אביו בסכין, והיה לו מחנך שאמר לו 'אתה נמוך ולא תגיע, תן לי ואני אדקור אותו'. המלך שראה זאת הבין מיד שכוונתו הייתה שהמלך לא יכעס על בנו ולכן מינה אותו לשר החינוך הראשי שלו ולאכול על שולחנו 24 סעודות בכל יום. כך אמר הקב"ה לאהרון "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע" אהבת לצדק את בריותיי, לא רצית שאכעס עליהם ולקחת את האחריות על עצמך, לכן תהיה כהן גדול ותקבל 24 מתנות כהונה.

שני חגים הקשורים לתורה

זה מסביר עוד משהו. יש לנו שני חגים שקשורים לתורה: חג מתן תורה – שבועות, וחג סיום התורה – שמחת תורה. בחג השבועות לומדים תורה כל הלילה. ומי שאינו יודע ללמוד, מרגיש לא בנוח. ואילו בשמחת תורה עושים שלושה דברים: א. רוקדים עם העקב ב. עם ספרי התורה - כשהם סגורים ג. במעגל.

רוקדים עם העקב – העקב מבטא את סגולת עם ישראל. בעקבים אין הבדל בין גדול הדור לאדם הפשוט. צאי לך בעקבי הצאן, העקב שייך לכולם. לכן חג שמחת תורה אינו רק חגן של הישיבות, אלא חג של כולם. רוקדים עם ספר התורה סגור – ולא פתוח. שוב, כעת לא מדגישים מי יודע לקרוא ומי לא, כעת כולם שווים. רוקדים במעגל – המיוחד במעגל הוא שכל העומדים בו נמצאים במרחק שווה מהמרכז. כולם ניצבים במרחק שווה מספר התורה. לכן שמחת תורה היא שמחה עצומה, זה השבח הגדול.

קריאת ספר דברים

כעת נקבל תשובה לשאלה כמה פרשיות יש בתורה. התשובה היא שיש 53, אבל בגלל הקללות בפרשת כי תבוא, הכפולות בכמותן מהקללות בספר ויקרא, מתקבלות 54 פרשיות, ונסביר את סוד הדברים. הרי בליל הושענא רבה קוראים את ספר דברים שכידוע נכתב במהלך שלושים ושבע ימיו האחרונים של משה רבנו. החלק הראשון של הספר, עד פרשת נצבים, מדבר על הימים שמראש חודש שבט ועד ז אדר. מפרשת נצבים ועד סופו הספר עוסק ביומו האחרון של משה ("אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" , "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם" ). ובתיאור יומו האחרון של משה, התורה רומזת לנו את מעלתו ושיטתו, שבאה בתור תגובה לקללות פרשת כי תבוא. כיצד?

שבירת פרשת "נצבים"

הדקדקנים אומרים שלמעשה אין פרשת "וילך", אלא היא המשך של פרשת "נצבים". פרשיות אלה הן קצרות מאוד ואין שום הגיון לחלקן, ולכאורה היה צריך לחלק את פרשת כי תבוא שלפניהן. הרעיון בכך שפרשת נצבים עומדת בפני עצמה היא כי כך נלמד מי היה משה רבנו, שהרי פרשה זו עוסקת ביומו האחרון. משה רבנו היה זה ששבר את הלוחות עבור עם ישראל וכדי שנזכור זאת, שוברים לנו את פרשת נצבים לשתיים ואנו מקבלים פרשת נוספת בשם "וילך". מהלך זה מאפשר לנו להבין את דרגת מסירותו של משה עבור עם ישראל ומיהו עם ישראל. זו השמחה הגדולה והסוד שיש בשמחת התורה.

לכן התורה בוחרת לסיים את התורה ביום הכי שמח, בדבר שנראה על פניו כלא טוב, אבל בעומק הוא הכי טוב – ההוכחה העמוקה לכך שיש לכל אחד מאיתנו קשר עצמי, פנימי ועמוק עם התורה, וכולם רוקדים ושמחים עימה, לא רק הלמדנים.

חג שמח,
הרב איתמר לוי.