דבר הרב איתמר לוי לחג הסוכות תשפ"ו
בס"ד יד תשרי תשפ"ו
הדלקת נרות החג ק"ש: 17:48
צאת החג ק"ש: 18:51
יום חיבוט ערבה וחג הסוכות
חג הסוכות הוא חג מלא שמחה ורעננות, וכולל סמלי צמיחה כמו ארבעת המינים שנוטלים והסוכה בה יושבים. לחג הסוכות יש עניין נוסף, מוזר, סביב עניין הערבה. ביום הושענא רבה הערבה מקבלת מעמד טקסי של ממש, כאשר מקיפים את המזבח עם ערבות בוכיות. במקדש גובהן הגיע לאחת-עשרה אמות, כחמשה מטרים וחצי, כך שהיו מקיפות ומוטות על גבי המזבח, שהיה בגובה עשר אמות בלבד. על שום מה תוקנה תקנה מוזרה זו? כדי לענות, נחזור לתקופה בה תוקנה התקנה - ימי עולי בית שני.
מסע תודעתי
עזרא הסופר יוצא לירושלים מנהר אהוה בי"ב ניסן. את הדרך, שהייתה אמורה לארוך שלושה שבועות בלבד, עשה עזרא במשך מספר חודשים. מדוע? מפני שהדרך הייתה גם מסע תודעתי – ניסיון ליצור תנועה לעבר המקדש. בכל מקום בו עבר נשא עזרא דברים, עד שהגיע לירושלים בראש חודש אב, סמוך ליום תשעה באב, מתוך מגמה להפוך את הימים האלו לימים של ששון ושמחה, כנבואת הנביא זכריה. עזרא קיבל אישור מהמלך דריווש למנות שופטים ודיינים, להעניש ואף להוציא להורג במקרה הצורך. עזרא הקים בארץ מערכת משפט ובתי דין שלימדו את העם תורה. כל זה ארך חצי שנה, עד חודש כסליו. ואז קרה דבר מפתיע.
סוגיית הנשים הנוכריות
כעבור חצי שנה, התגלה במפתיע כי כל גברי עם ישראל נשואים לגויות. לא היה זה עניין אקראי אלא מערכתי, כאשר השרים החשובים היו הראשונים לעשות זאת. איך זה קרה? וכיצד יתכן שעזרא לא שם לב לכך?
שמונה עשרה שנה קודם לעליית עזרא, הייתה עליית זרובבל בן שאלתיאל. באותו זמן לא היו אישורים לבניית הבית, ולאט לאט אנשים הכירו את בנות הארץ שהיו גויות, קרבו אותן ליהדות ולימדו אותן לנהוג כיהודיות. אולם, נשים אלו לא התגיירו בפועל. כך קרה שבני הארץ חיו עם גויות עד שהגיע עזרא. בתחילה היה עזרא עסוק בהקמת בתי הדין ולא שם לבו לעניין. רק אחרי חצי שנה, כשהבחין בכך, פנו אליו כולם בתחינה ובבקשה שיגייר את נשותיהם וילדיהם. אך עזרא סרב, ואף האריך להסביר את חומרת מעשיהם. מדוע, בעצם, התנגד עזרא לגיור הנשים? מדוע לא הקים בתי דין לגיור, בפרט שהנשים כבר נהגו כיהודיות?
במקום לגייר את נשותיהם, משכנע עזרא את בני ישראל לצאת במהלך דרמטי של פירוק עשרות ומאות משפחות. הוא מכנס את העם בחודש כסליו, בזמן הגשמים, ומורה לו לתת תודה. כפי שעכן מעל בחרם, כך אתם, אומר עזרא, מעלתם בה' יתברך בכך שהתחתנתם עם נשים נוכריות. הודו במעילתכם, ועשו מעשה – היבדלו מהן. העם עונה לעזרא שיש לעשות זאת בשלבים, וכי אינם יכולים לגרש את נשותיהם בזמן הגשמים. מראש חודש טבת עד ראש חודש ניסן הקימו צוות שיעסוק בעניין, וביום כ"ד בתשרי בשנה שלאחר מכן, התהליך הסתיים. ספר נחמיה, המתאר את המעשה, מספר על חג הסוכות השמח שנחגג שם, כזה שלא היה כמוהו מימי יהושע בן-נון. לאחר מכן, כאשר חג הסוכות עבר ובני ישראל כבר כרתו ברית מחודשת עם הקב"ה, עשו את המעשה ונבדלו מבנות הניכר שבקרבם.
מדוע לא לגייר?
כדי להבין את העניין יש ללמוד שני פרקים בספר מלאכי, שחז"ל מלמדים אותנו שהוא עזרא הסופר. בפרק א' מתלונן מלאכי על כך שהקב"ה אוהב את עם ישראל, והוא מצידו מחזיר רעה תחת טובה ומקריב קורבנות פסולים. בפרק זה פונה הנביא לכוהנים הנשואים לגויות ומגישים לחם מגואל. בפרק ב' רומז עזרא על עצמו, עד עכשיו הייתה כאן עלייה בלי תורה - עליית זרובבל, 18 שנה לפני שעלה עזרא - ועכשיו כשהגעתי ובנוסף אני גם כהן, צריכים לבקש תורה ולשמוע בקולו. עזרא מאשים את העם שאינם שומרים את דרכי ה', והם טוענים כנגדו: "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ". המדרש מוסיף שזו הייתה טענתן של בנות מואב בשיטים: 'הלא אב אחד לכולנו, ומדוע אתם שונאים אותנו?' זוהי טענת התבוללות. הייתה שם התבוללות, ולכן היה על הכהונה להיכרת.
על מה בכה המזבח?
לאחר מכן כותב הנביא שמזבח ה' מלא דמעה. בכיו של המזבח מתואר כתוצאה של בגידת אדם באשת נעוריו. להשלמת התמונה, המדרש מוסיף את שהיה חסר בכתוב, על מה בכה המזבח? "בשעה שעלו ישראל מן הגולה, נתפחמו פני הנשים מן השמש והניחו אותן והלכו להם, ונשאו נשים עמוניות, והיו מקיפות את המזבח ובוכות, הוא שמלאכי אומר: וזאת שנית תעשו שנייה לשיטים, כסות דמעה את מזבח ה', בכי ואנקה".
סוגייה מוסרית לאומית
יש להבין שהייתה זו סוגייה דתית, אך גם סוגייה לאומית. הייתה בכך הפרת ברית בסיסית ולכן לא הייתה אפשרות לגייר נשים אלו, כי הצדק צריך היה להיעשות – היה עליהם לחזור לנשותיהם המקוריות, לאותן נשים שמסרו נפשן איתם כל חייהם. כעת נבין את המנהג של יום חיבוט הערבה, שהיו זוקפים את הערבות בצידי המזבח ואומרים "אבותינו היו עובדי עבודה זרה, ואנחנו לי-ה ועינינו לי-ה". הגמרא אומרת שהייתה זו תקנת הנביאים, ואלו נביאים? חגי, זכריה ומלאכי. הנביאים תקנו לקחת ערבות בוכיות, שמוטות על המזבח מכל צדדיו, כך שיראו כמו נשים הבוכות על גבי המזבח. ודווקא ערבות, לעשות זכר לאותו מעמד נורא, בו אותן נשים ערביות חבוטות שאין בהן כלום, בדומה לערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, בוכות כי בעליהן עזבו אותן. את המעמד הזה לקחו חגי, זכריה ומלאכי ועשו אותו כמנהג ביום שמחה, כדי להחזיר חן הנשים על בעליהן.
חג שמח,
הרב איתמר לוי.