זמני השבת בקריית שמונה ודברי תורה מהרב איתמר לוי

הדלקת נרות ק"ש: 18:11
צאת השבת ק"ש: 19:14

ראש השנה - קול של קריאת כיוון 

ביום השני של ראש השנה קוראים בהפטרה את פרק ל"א בספר ירמיהו. הנביא ירמיהו הוא נביא החורבן, אבל בפרק זה הוא מדבר נחמות, ודי בקריאת הפרק כדי לספק נחמה. לא לחינם נבחר פרק זה ליום ראש השנה. על פי דברים נפלאים ששמעתי מהרב חנן פורת זצ"ל. 

הבן יקיר לי אפרים?

בהמשך הפרק מופיע הפסוק המוכר כל כך, שפירושו הפוך מההבנה העולה בקריאה הראשונית: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'". הפסוק נכתב בתמיהה – האם הבן יקיר לי אפרים?! כביכול אומר הקב"ה - הבן הזה לא יקיר לי בכלל ואינו ילד שעשועים, אחרי כל מה שעשה לי. אבל, הקב"ה כביכול ממשיך ואומר - 'מה אני יכול לעשות? הוא הבן שלי, וכל אימת שאני נזכר בו מעי נחתכות'. פסוק זה, יותר מכל דבר אחר, מבטא את אהבת ה' אלינו, אהבה שאינה תלויה בדבר. מאהבה זו עלינו ללמוד איך לאהוב את אחינו: עלינו לזכור, שאחינו הם תמיד אחינו, ואנו אוהבים אותם, גם אם הם לא נוהגים כראוי. צא ולמד מדרכו של הקב"ה "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ". זוהי אהבת חינם, אהבה שאינה תלויה בדבר, שאותה אנו לומדים מהפסוקים האלה.

"קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה"

מפסוק א' עד י"ג בפרק ישנו תיאור של קיבוץ גלויות: "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו, קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה". ירמיהו מדבר על כל הגלויות שיחזרו, ומתאר קהל גדול, יותר מזה שהיה בגלות בבל. כפי שראינו בפרשת ניצבים וילך: "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ. וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה". הרמב"ן בפירושו שם מסביר שמשה דיבר על כל הגלויות שיבואו. זו גם הסיבה שפסוק זה נכנס בתפילה לשלום המדינה.

נבואה מתגשמת

בימינו, פסוקים אלה מקבלים תוקף של ממש. למרות כל המשברים והחולשות, אנו יכולים לומר שמאת ה' הייתה זאת ואכן "קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה". הנתונים מדברים בעד עצמם: בשנת תרס"ז (1907), לפני מלחמת העולם הראשונה, היו כאן רבבות בודדות. בהצהרת בלפור, בשנת תרע"ז (1917), מנו כאן חמישים אלף יהודים. בשנת תש"ח (1948), במלחמת השחרור, מנו כאן שישים ריבוא (שש מאות אלף) יהודים, יותר מפי עשר. בימינו אנו, ישנם יותר משישה מיליון יהודים כאן בארץ, כלומר - יותר מפי מאה. זהו נס ופלא, שאין לו אח ורע בכל תולדות העולם. זו הסיבה שחז"ל אומרים 'גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ'. נכון, לא הכל חלק, יש גם עיוור ופיסח כפי שהנביא מתאר, יש משברים, אבל המהלך מתקדם לקראת הגאולה, ומי שאינו רואה זאת הוא כפוי טובה כלפי הקב"ה שמקבץ נדחי ישראל.

"בְּכִי תַמְרוּרִים"

מעניין לראות שהנביא מתאר בגאולה זו בכי, כפי שאומר ירמיהו (לא, ח): "בִּבְכִי יָבֹאוּ". אולם, הבכי מקבל הסבר בהמשך הדברים: "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ. מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ". רחל מבכה בכי תמרורים שפירושו, בכי שמתמר ועולה למעלה, בכי שנשמע בְרמה, למרחקים. בכיה של רחל הוא בכי הנועד לקבל תשומת לב, כמו בכיו של ילד הרוצה יחס וכשמקבלו, מיד מחליף פנים של בכי לשמחה. לבכיה של רחל יש תפקיד – בכי שמתמר ופניו כלפי מעלה, נשואות לעתיד. בכי ששולח קריאת כיוון הן כלפי הבנים הנקראים לשוב לביתם, והן כלפי הקב"ה הנדרש להשיב בנים לגבולם. בכי זה של רחל לא נח עד שישובו לביתם. הבנים אינם יכולים לאטום אוזניים, וגם רבש"ע אומר די: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה. כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב". הבכי, שהיה קריאת כיוון, עשה את שלו וריבונו של עולם נענה לו.

צריך לשמוע את הקול

בעומקם של דברים, זהו למעשה קול השופר שהנביא ישעיהו מדבר עליו ואנו מזכירים בתפילה - "תקע בשופר גדול לחרותנו", זהו אותו קול פנימי המעורר אותנו לכל התהליך הגדול זה. צריך לשמוע את הקול הפנימי הזה, קריאת הכיוון של רחל, של ירמיהו וישעיהו האומרים "ושבו בנים לגבולם".

שבת שלום ושנה טובה ומבורכת,
הרב איתמר לוי.