דבר הרב איתמר לוי לראש השנה
בס"ד כט אלול תשפ"ד
הדלקת נרות ק"ש, יום א' של ראש השנה: 17:53
הדלקת נרות ק"ש, יום ב' של ראש השנה: 18:57
הדלקת נרות ק"ש, ערב שבת שובה: 17:50
צאת שבת ק"ש, שבת שובה: 18:54
היכן מוזכרת הפרנסה במזמור הפרנסה? | ראש השנה תשפ"ה
הימים הנוראים הגיעו, הנה חלפה לה עוד שנה. הזמן לא עומד מלכת. יש משהו כיף ומאוד ממלא במרוץ הסוחף הזה, התחדשות ורעננות מתמדת, שהרי העתיד תמיד זוהר ומיוחד. כיום, אחד מהדברים היותר מרכזיים שבחיינו, הוא דוחק הפרנסה והטרדות הנובעות מהחיפוש אחריה. עד כדי כך שבתפילות הימים הללו, מוכרים את 'פתיחת ההיכל' של הפרנסה כמה וכמה פעמים, חוץ מהבקשות הרבות שבסדר התפילה. מעניין לראות שהמזמור שבחרו מסדרי התפילות לאומרו על הפרנסה, לא כל כך עוסק בפרנסה, ולמעשה לא מוזכר שם עניין הפרנסה כלל וכלל?
נתעכב על המילים במזמור ונראה שההפך הוא הנכון, ואדרבה יש כאן הדרכה בעבודת ה' המביאה פרנסה וברכה מרובה.
לשם כך נחזור אחורה בזמן, להפטרה שנקרא ביום הראשון של ראש השנה. הפסוקים מתארים את ההורים של שמואל, ואת הסיבה לה זכו לקבל את שמואל. אלקנה, אביו, היה אדם ענק לפי חז"ל, ובכל מקום הכירוהו. והוא היה מכתת רגליו לקיים מצווה חשובה, שנשכחה באותם ימים, מצוות עלייה לרגל 'אל המקום אשר יבחר השם'. באותם ימים, משכן שילה היה קיים, ונראה שאף אחד לא קיים את ההלכה, ואפילו המקומיים, הסמוכים לשילה לא קיימוה. אלקנה, היה מקיים את המצוה החשובה, ארבע פעמים בשנה (ולא שלוש!), שהיה מוסיף לעלות גם ביום ראש השנה. ובכל פעם שהיה עולה, היה בא בדרך שונה מהפעם הקודמת. והיה לן ברחובה של עיר, ובכל מקום שאלוהו לאן הוא הולך. והיה משיב לכולם: 'לשילה'. ומיד היו שואלים: "שם שני בני עלי חופני ופינחס?" והכוונה שהם היו מושחתים, כהנים שעבדו בשילה ובמעשיהם הרעים גרמו לכולם להתרחק משילה, ולא לרצות לקיים את המצווה החשובה. ועל זה אלקנה היה משיב: "כהנים להשם!" והכוונה שאת דבר ה' מקיימים בלי תנאים ומתווכים – גם אם הכהנים לא בסדר, יש ציווי אלוקי לעלות וגמרנו. וכך היה עושה נפשות, ובכל פעם מגדיל את כמות האנשים העולים לרגל ומקיימים את המצווה החשובה, ללא תנאים. כך עשה במשך תשע עשרה שנה.
חנה, למדה מבעלה, ואחרי שנים רבות שראתה את מעשיו הגדולים של בעלה, שגרמו לציבור כולו לקיים את דבר ה' ולעלות לרגל, היא פונה בתפילה לבורא עולם, ושם מזכירה לראשונה את הביטוי החדש: "השם צבאו-ת". אומרים חז"ל שעד שלא באתה חנה, לא היה נביא שהשתמש בשם זה. זה אחד משבעת השמות של הקב"ה שאינם נמחקים. השם צבאו-ת יכול להופיע רק כאשר עושים רצונו יתברך ('צבא' מילה בארמית שפירושה 'רצון'), וכאן הציבור הפכו להיות עושים רצון השי"ת, כעת שם זה יכול להופיע. ולכן היא בתפילה שלה מבקשת ילד, לא בשבילה, אלא בשביל שיעשה סדר במקום המקולקל ביותר במדינה (כך הייתה שילה באותם ימים), ועל ידי הנוכחות שלו, יחזרו כל העם לבקש את ה' וכפי שאכן היה בימי שמואל.
עכשיו נחזור אל המזמור שנבחר לבקשת הפרנסה.
אם נשים לב, באותו מזמור, פעמיים נשאלת השאלה: "מי זה מלך הכבוד?" או "מי הוא זה מלך הכבוד?" אבל התשובה שמקבלים שונה, בכל אחת מן השאלות. בתשובה לשאלה הראשונה אומר הכתוב: "ה' עזוז וגיבור, ה' גיבור מלחמה". ובתשובה לשאלה השניה אומר הכתוב: "ה' צבאו-ת הוא מלך הכבוד סלה". חז"ל אומרים שאת המזמור הזה אמר שלמה המלך בשעה שרצה להכניס את ארון הברית למקומו בבית המקדש, אחרי שגמר לבנותו. ורק אחרי שאמר "ה' צבאו-ת" נפתחו השערים. מדוע?
יש כאן שינוי תפיסה והבנה מהי עבודת ה'. וזה בא לידי ביטוי בכתיבת המזמור. דוד המלך אומר בתחילה "ה' עזוז וגיבור, ה' גיבור מלחמה", יש כאן הצגת האלוקים בתור מי שנלחם מלחמותינו ומשדד מערכות האויב. אבל לא כך היא עבודתנו. הקב"ה לא צריך לשרת אותנו, אלא אנחנו צריכים לשרתו. ולכן מיד אח"כ אומר: "ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה", וכאן הכוונה 'מי שצבאותיו עושים רצונו'. אנחנו צריכים לעשות רצונו בדרך שהוא מכתיב לנו. אם כך נעבוד את ה', תהיה לנו פרנסה תמידית ובשפע. זה למעשה עיקר מזמור הפרנסה.
נראה שכל הראשונים הלכו בדרך זו (רמב"ם, רא"ה, רבנו בחיי ועוד). וכפי שמפורסמים דבריהם: 'אחרי המעשים נמשכים הלבבות' - לא מספיק לומר 'אני דתי בלב!' (ולא צריך כיפה), יש דרך לעבוד אותו, ודווקא כך (עם כיפה). וכפי שאמר ריה"ל: 'כוונתך רצויה, אבל המעשה אינו רצוי' לא מספיק הכוונה, המעשה מאוד חשוב. זה בעצם עיקר העבודה של ראש השנה, אנחנו צריכים להמליך את ה' עלינו. לבטל את הרצונות שלנו מפני רצונו.
לסיום דברי, ברצוני לאחל ולברך את כל התושבים והקוראים היקרים בשנה טובה ומבורכת כתיבה לאלתר לחיים בספרם של צדיקים גמורים, שנה בה נזכה לפתיחת כל השערים, תחל שנה וברכותיה, ונראה עין בעין בשוב ה' ציון ולגאולה קרובה ושלימה וברחמים גדולים, אכי"ר.
