זמני השבת בקריית שמונה ודברי תורה לשבת מהרב איתמר לוי

הדלקת נרות ק"ש: 18:37
צאת השבת ק"ש: 19:41

לע"נ עזר בן קלריס בלרה ז"ל

מעמד הברכה והקללה | פרשת ראה

משה רבנו – מתחילת הספר ועד פרשתנו – מסכם לעם את כל סדר הליכתם במדבר, משך ארבעים שנה, ואת כל המוצאות אותם בדרך. הוא גם מוכיח אותם על חטאיהם ומזהיר אותם על האמונה בה' וקבלת עול מצוותיו. עכשיו, אחרי הקדמות אלו, הגיעה השעה לומר להם את המצוות והמשפטים, שדיבר עליהם קודם, שיצטרכו לעשותם כשיכנסו לארץ. כפי שאנחנו רואים בפרשה המצווה הראשונה היא: לתקן את הארץ, לטהר אותה מכל הטומאה, שיוכלו לשבת בה. אבל לפני שמשה מצווה אותם על קיום המצוות בארץ, הוא אומר את פרשת הברכה והקללה.

משה ידע שיש סכנה בכניסה לארץ, שהרי אם ינצחו בכל מלחמותיהם עלולים לחשוב שהכוח מגיע להם מעצמם ("כוחי ועוצם ידי"), לכן ציוה אותם שמיד בכניסה לארץ יעשו מעמד זה שיאמרו את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל, כאשר שכם ממצעת בין שני הרים אלו. עם ישראל עדיין לא מכיר את ההרים הללו, לכן משה מסמן להם את המקום בצורה מדוייקת. אמנם כאן בפרשתנו לא מתואר מה בדיוק קורה שם, וצריך לחפש בהמשך בפרשת כי תבוא (דברים כז), שם משה מצווה את הזקנים על העניין באופן מעשי ומפורט יותר.

נעבור לפרשת כי תבוא.

בפרשה זו, משה מסיים להעביר לעם את כל המצוות, שהתחיל לדבר עליהן בפרשתנו, ומיד מצווה אותם על קיום עשייתן. ומכיוון שהוא בעצמו אינו נכנס עמהם, הוא מצווה את הזקנים – אלה שיעמדו בראש העם – שישגיחו על קיום התורה והמצוות. אמנם משה לא מסתפק בזה, הוא מבקש שמיד בכניסה לארץ, ראשית מעשיהם יהיה לכתוב את כל התורה על אבנים גדולות כדי שכל אחד יוכל לראות וממילא לקיים המצוות. משה לא מסתפק בספר תורה שכתב הוא בעצמו ומסר ליהושע (ויהושע לזקנים, כמו שאומרת המשנה באבות), רצונו שהתורה תהיה מושגת לכולם.

האבנים צריכות להיות מסוידות בסיד עבה כדי שיוכלו לכתוב עליהם את כל התורה מבראשית ואילך, ויש אומרים (אב"ע בשם הרס"ג) שלא כתבו על האבנים אלא את רשימת המצוות בלבד. ויש שמפרשים (רלב"ג) שכתבו עליהן את הברכה והקללה שמופיעות בפרשת כי תבוא. ובדעת מקרא מביא עוד פירוש שכתבו עליהם פרשות כלליות כמו "שמע" ו"היה אם שמוע".

רש"י שם (דברים כז,יב) מתאר את המעמד: שישה שבטים יעלו לראש הר גריזים, ושישה יעלו לראש הר עיבל, והכהנים והלווים והארון יהיו למטה, באמצע. והם – הלווים והכהנים שלמטה – יהפכו פניהם בראשונה כלפי הר גריזים ויאמרו את הברכה הראשונה, כלפי השבטים הנמצאים על הר גריזים, וכל השבטים יענו "אמן". אח"כ יהפכו פניהם להר עיבל ויאמרו קללה אחת והשבטים יענו "אמן". כך משמיעים ברכה אחת לכאן וקללה אחת לכאן עד לסיום כל הברכות והקללות.

היות והקללות מושמעות לכיוון השבטים שיעמדו על הר עיבל, עלולה ליפול חולשה על אותם שבטים, לכן כדי להפיס דעתם, אמר משה לבנות שם מזבח ויקריבו עליו קורבנות, וכך יראו שהשכינה נמצאת שם. את האבנים המסוידות שעליהם כתובה כל התורה ישימו שם, וכן יקימו מזבח של אבנים שלמות שברזל לא נגע בהן (המלבי"ם מפרש שאלו היו אבנים אחרות מאבני הסיד). ועל המזבח יעלו עולות ושלמים להודות לה' על כניסתם לארץ: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך" – זו שמחה עצומה על הזכות שנפלה בחלקם להכנס לארץ.

יהושע, מיד בכניסה לארץ, אחרי כיבוש יריחו והעי, מבצע את דברי משה (יהושע ח,ל):

"אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ, לַה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת, אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל. וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה', וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים: וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִיו וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה', כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים, וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל:  כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה', לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה: וְאַחֲרֵי כֵן, קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה: לֹא הָיָה דָבָר, מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם".

המעמד מאוד מזכיר את מעמד קבלת התורה בהר סיני, שהרי למעשה, במעמד הברכה והקללה בהר עיבל ניתנה התורה, אבל בצורה הפוכה מקבלתה בהר סיני. בסיני, היו שומעים את הדברים מלמעלה למטה ועל ידי קול אלקים ובכפייה, לעומת זאת כאן הלווים והכהנים (22 אלף לוויים) עומדים למטה, ומשמיעים את התורה לעם ישראל שנמצאים למעלה על ההרים. יש כאן תיקון לאותה טראומה שהייתה בנתינת התורה, כאן יש קבלת התורה מרצון, מעם שחפץ לקבלה, ואין כאן איזה הנחתה שרירותית מלמעלה (כפי שחז"ל מתארים במתק שפתם: 'כפה עליהם הר כגיגית').

זהו עניינה של ארץ ישראל, כפי שמחדש הרב קוק זצ"ל, שבארץ ישראל אין התנגדות בין הקודש לחול, כאן ההתחברות לטבע מסוגלת, ולכן התורה צריכה לבוא דווקא מלמטה, דרך הטבע ובלשון הרב קוק זצ"ל: 'הקודש שבתוך הטבע'. יה"ר שנזכה לרצות לקיים את כל דברי התורה הזאת,

שבת שלום ובשורות טובות,
הרב איתמר לוי.