זמני השבת בקריית שמונה ודבר תורה מהרב איתמר לוי

בס"ד י"ד אדר א תשפ"ד
הדלקת נרות: 17:01
צאת השבת: 18:05
התורה חושפת מה מקריבים על מזבח העולה, האם זה נכון ומה המסר אלינו? | פרשת תצוה | פרשת השבוע מאת הרב איתמר לוי
לקראת סוף הפרשה (כט,לח) מוזכר מזבח הנחושת ("העולה") והכתוב אומר שעליו עם ישראל עתידים להקריב את קורבנות התמיד של שחר ובין הערביים. זה לא מובן, שהרי בספר ויקרא – בפרשת צו – נראה שעתידים להקריב עליו עוד קורבנות רבים כמו: חטאת, אשם ועוד? אחר כך בפרשת אמור נלמד שיש גם קורבנות החגים שיוקרבו עליו? נמשיך עוד לפרשת פנחס – שבספר במדבר – ונראה שהקריבו עליו גם קורבנות המוספים?
נוסיף להקשות, מה ראה הכתוב להזכיר כאן את קורבנות התמיד, הרי בחומש ויקרא נזכיר שוב את קורבנות התמיד ואת כל הקורבנות העתידים לעלות על גבי המזבח הזה?
יש כאן מסר חזק לדורות הבאים, שלא יחשוב האדם שטבעו לעשות חטאים
יש מקום לחשוב כך בטעות, שהרי השם יתברך ציווה שנעשה מזבח עוד לפני שבכלל חטאנו בחטא כלשהו – כמו למשל חטא העגל – ועליו נקריב חטאת ואשם אחרי שנשוב מהחטא. בכדי למנוע מחשבה זו, ציווה הקב"ה על עשיית מזבח שעליו יקריבו קורבנות התמיד בלבד. רק אחרי שחטאו בחטא העגל ממש, הקב"ה נתן אופציה של קורבנות החטאת והאשם. כפי שאומר הנביא ירמיהו (ז,כב): "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח".
לכן כאן בסיום הפרשה שמסדרת לדורות את עבודת הכהנים במקדש אומר הכתוב: "וזה אשר תעשה על המזבח" – שנבין שתכלית המזבח אינו בא לכפרת עוונות, כי מוטב היה שלא יחטא ולא יביא קורבן אלא קורבנות התמיד בלבד.
מסר של הכרת הטוב
זה מה שאומרת הפרשה: תכלית המזבח להקריב עליו תמידין בבוקר ובערב. התמידין לא באים לכפר על עוונות, אלא להגיד תודה לקב"ה על כל הטובה שהיטיב לנו. המידה העליונה והחשובה שבמידות האדם היא היותו גומל טובה למי שהטיב עמו. ולהפך גם, המידה הרעה שבמידות האדם היא היותו כפוי טובה. כאשר האדם מכיר טובה, הוא עושה חשק לזה שנתן להוסיף ולתת. ולהפך אם מונע עצמו מלהכיר טובה. כפי שאמרו חז"ל (תענית ח): 'אין גשמים יורדים לעולם אלא בשביל בעלי אמונה' אותם אלו שגומלים טובה. ועל הכפויי טובה אמרו: 'בעוון עזות פנים הגשמים נעצרים'.
כך היו עושים אבותינו. בנו מזבחות והקריבו עליהם קורבנות על החסדים והרחמים שהיו מקבלים מהשם יתברך: כך עשו קין והבל בשעתו – שהודו להשם על הברכה שברכם, וכן עשו נוח ובניו כשיצאו מן התיבה – הודו להשם על שהצילם, וכן אברהם כשנראה אליו השם. לכן ציווה השם לישראל שיעשו מזבח ויקריבו עליו קורבנות התמיד בכל יום, כדי להודות להלל ולשבח על כל הטובה שעושה עמהם.
עם ישראל קיבלו שני חסדים גדולים מהשם יתברך
הראשון והגדול במעלה, מעמד הר סיני שהוא שלימות רוחנית. השני היה חסד גופני שהוציאנו ממצרים. כדי שנודה על שני חסדים אלו, ציווה השי"ת שיקריבו על המזבח בכל יום שני כבשים: אחד בבוקר – כנגד מתן תורה שהיה בבוקר, ואת הכבש השני בין הערביים – כנגד יציאת מצרים, לזכר הפסח שאוכלים אותו בין הערביים.
ויש כאן עוד רמז. מיד אחרי יציאת מצרים וקבלת התורה, הקב"ה נתן להם את המן, וכל אחד קיבל ממנו בכל יום "עשירית האיפה". לכן השם ציווה לצרף לקורבן התמיד מנחת תודה "עשירית האיפה סולת" כמידת המן שקיבלו במדבר – זכרון לנס. וכדי שתהיה מנחה מהודרת, ציווה לבלול אותה בשמן, לא הרבה שמן ולא מעט מדי, רביעית ההין ("הין" היא מידה של 12 לוג. רביעית של מידה זו, היא שלושה לוגין).
יש כאן רמז נוסף, שהרי על ידי יציאת מצרים ומתן תורה עם ישראל זכו למעלה גדולה בין האומות ולשמחה עצומה, לכן ציווה לקחת שמן שהוא צף למעלה מעל כל המשקים, וכן ציווה לנסך יין על קורבן התמיד זכר לשמחה שהייתה, ולא כמות שמביאה שכרות, אלא רביעית ההין. קורבנות התמיד באים כהודאה ושבח, ולכן אמר שיהיו נשרפים בשלימות על המזבח "אישה להשם".
הקב"ה לא רצה שהתודה שיגמלו לו בניו, תהפוך להיות עליהם למשא וטורח. לכן במקום שכל אחד מהאומה יצטרך להביא שני כבשים בכל יום, אמר שכל העם יביאו זאת, וכך יקל עליהם להביאם. וכן המנחה הנ"ל שנוספת לכל קורבן, שהיא שיעור עוגה קטנה עם קצת שמן ויין. כפי שאומר הנביא מיכה (ו,ג): "עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי".
כל זה יביא לתכלית אחת כפי שמסיים הכתוב: "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוקים" בלי שר ומלאך. אז יתברר להם: "כי אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים", שבת שלום ומבורך.