זמני השבת בקריית שמונה ופרשת השבוע

זמני השבת:
הדלקת נרות: 18:27
צאת השבת: 19:28

פרשת השבוע:
שבת "נצבים" "וילך" | קול של קריאת כיוון

אנו עומדים לקראת סיומה של שנה, והפעם אכתוב דברים לכבודה של השנה החדשה שתבוא עליו לטובה בע"ה.

כידוע ביום השני של ראש השנה נקרא את דבריו של ירמיהו הנביא (פרק לא). ירמיהו למעשה נביא החורבן, אבל בפרק זה הוא מדבר נחמות. עד כדי שמספיק רק לקרוא את הפרק כדי שנגיע לנחמה. נראה שלא לחינם נבחר פרק זה ליום ראש השנה. את הדברים שאביא בפניכם שמעתי מהרב חנן פורת ז"ל.

בהמשך הפרק מופיע הפסוק המוכר כל כך, וצריך לדעת שפירושו הפוך מההבנה העולה בקריאה הראשונית:
"הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה' "
הפסוק נכתב בתמיה – האם הבן יקיר לי אפרים?! כביכול אומר הקב"ה שהבן הזה לא יקיר לי בכלל ולא ילד שעשועים, אחרי כל מה שעשה לי. אבל, הקב"ה ממשיך ואומר - 'מה אני יכול לעשות הוא הבן שלי וכל אימת שאני נזכר בו מעי נחתכות'. הפסוק הזה יותר מכל דבר אחר מבטא את אהבת ה' אלינו. אנחנו צריכים ללכת בדרכיו של מקום ולדעת שאהבת ה' היא אהבה שאינה תלויה בדבר. צריך גם ללמוד מאהבת ה' זו אלינו, איך לאהוב את אחינו: צריך לדעת שאחינו הם תמיד אחינו, ואנחנו אוהבים אותם – גם אם הם לא נוהגים כראוי. צא ולמד מדרכו של הקב"ה "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ". זוהי אהבת חינם, אהבה שאינה תלויה בדבר, שאותה אנו לומדים מהפסוקים האלה.

מפסוק א' עד יג' בפרק הנ"ל ישנו תיאור של קיבוץ גלויות:
"הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו, קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה" –
ירמיהו מדבר על כל הגלויות שיבואו, ומדבר שיהיו קהל גדול, יותר ממה שהיה בגלות בבל.

כפי שראינו בפרשה הקודמת (נצבים - וילך פרק ל, ג):
"וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ. וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה"
ושם מסביר הרמב"ן שמשה דיבר על כל הגלויות שיבואו. זו הסיבה שפסוק זה נכנס בתפילה לשלום המדינה.

בימינו, הפסוקים האלה מקבלים תוקף של ממש. למרות כל המשברים והחולשות, אנחנו יכולים לומר שמאת ה' הייתה זאת ואכן "קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה". והנתונים מדברים בעד עצמם: בשנת תרס"ז (1907), לפני מלחמת העולם הראשונה היו כאן רבבות בודדות. בהצהרת בלפור שנת תרע"ז (1917) אחרי מלחמת העולם הראשונה מונים כאן חמישים אלף יהודים. בשנת תש"ח (1948) במלחמת השחרור מונים כאן שישים רבוא (שש מאות אלף) יהודים, שזה יותר מפי עשר. בימינו אנו, ישנם יותר משמונה מליון יהודים כאן בארץ, זאת אומרת יותר מפי מאה. זהו נס ופלא, שאין לו אח ורע בכל תולדות העולם! זו הסיבה שחז"ל אומרים 'גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ'. נכון, לא הכל חלק. יש גם עיוור ופיסח כפי שהנביא מתאר. והכוונה שיש משברים, אבל המהלך מתקדם לקראת הגאולה. ומי שלא רואה זאת הוא כפוי טובה כלפי הקב"ה שמקבץ נדחי ישראל.

מעניין לראות שהנביא מתאר בגאולה זו בכי, כפי שאומר ירמיהו (לא, ח): "בִּבְכִי יָבֹאוּ". אבל זהו בכי שמקבל הסבר בהמשך הדברים (פסוק יד):
"כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ. מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ".
רחל מבכה בכי תמרורים שפירושו, בכי שמתמר ועולה למרחקים. והוא נשמע בְרמה – הכוונה למרחקים. הבכי של רחל הוא בכי הנועד לקבל תשומת לב, כמו הבכי של ילד הרוצה יחס וכשמקבלו, מיד מחליף פנים של בכי לשמחה. לבכי של רחל יש תפקיד – בכי שמתמר ופניו כלפי מעלה ונשואות לעתיד ושולח קריאת כיוון הן כלפי הבנים הנקראים לשוב לביתם, והן כלפי הקב"ה הנדרש להשיב בנים לגבולם. הבכי הזה של רחל לא נח עד שישובו לביתם. הבנים לא יכולים לאטום אוזניים, וגם רבש"ע אומר די! "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה. כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב" הפעולה של הבכי שהיא למעשה קריאת כיוון, עשתה את שלה ורבש"ע שמע בכייה.

בעומקם של דברים, זהו למעשה קול השופר שהנביא ישעיהו מדבר עליו ואנו מזכירים בתפילה: "תקע בשופר גדול לחרותנו", זהו אותו קול פנימי המעורר אותנו לכל התהליך הגדול זה. צריך לשמוע את הקול הפנימי הזה, קריאת הכיוון של רחל, ירמיהו וישעיהו שאומר "ושבו בנים לגבולם".

שנזכה לשנה טובה וכתיבה וחתימה טובה,

הרב איתמר לוי.