פרשת השבוע וזמני השבת בקריית שמונה

הדלקת נרות: 16:39
צאת השבת: 17:40
מצווה שהיא שורש לכל המצוות | פרשת בא

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. חז"ל אומרים שמצוה זו היא שורש לכל המצוות כולם וצריך להבין מדוע, מה עושה מצוה זו כה שורשית ומהותית לקיום האומה הישראלית? בכדי להבין עניין גדול זה, נקשר הדברים לאיסור אכילת החמץ ואיסור עשיית המלאכה – מדוע אסרה תורה אכילת החמץ בימי הפסח – האם יש קשר לגאולה? ומדוע חיוב אכילת הפסח והמצה לילה אחד בלבד –ליל טו בניסן – ואילו איסור אכילת החמץ שבעה ימים? ומדוע נאסרה עשיית המלאכה ביום הראשון של חג הפסח וביום האחרון ואילו הימים שביניהם מותרים?

יש כאן רמז לאדם איך להתנהג בחייו הפרטיים, הקב"ה ברא את העולם בשישה ימים "וביום השביעי שבת וינפש", כך צריך האדם לומר לעצמו: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" ולא כדאי שיבזבז ימים אלו בריק והבלי העולם הזה. יתנהג כמו הקב"ה שברא העולם ובששת ימי המעשה שהם שישים שנות האדם יעמול בעולמו, וביום השביעי שזה רומז לעשר השנים האחרונות של האדם יפסיק לעסוק בעניינים הגשמיים, ויעסוק בדברים המביאים קרבת אלקים, זה הפשט "וביום השביעי שבת".

למעשה ביציאת מצרים נולדה האומה כפי שמתואר בפסוקים ובמדרש, לכן הקב"ה עושה עמנו כדוגמת מה שעושים עם הולד ביציאתו מרחם אימו. כמו שהולד יוצא מרחם אימו לאוויר העולם עם ייסורין רבים – חבלי לידה – לאימא היולדת, כך המצרים שהם האימא חוטפים מכות רבות.

לכן, מיד אחרי הלידה נצטווינו על איסור אכילת החמץ. החמץ והשאור הוא יצר הרע כידוע, וציוותה תורה להתרחק מן התאוות וכל התענוגות וחיי המותרות שמאוד מושכים את האדם. צריך להזהר "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא" שהיצר יש בכוחו להכרית הנפש מעולם הנשמות.

הקב"ה ציוה על השבתת החמץ ביום י"ד בניסן, לרמוז לאדם שבשנים הראשונות לחייו עד גיל 14 – לא כולל – הוא אינו בר עונשים, לא בב"ד של מעלה ולא בב"ד של מטה. אך מכאן ואילך צריך שיקבל עליו עול מצוות וישבית היצר הרע. רמז לדבר אמרו חז"ל: 'אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר'. הנר הוא נשמת האדם והיא צריכה להבדיל עצמה מן החמץ. דווקא באור של נר ולא של אבוקה, כי לא רוצים לשורפו ולבערו לגמרי. כי לא פורשים מענייני העולם הזה לגמרי וצריך להשאיר קצת את הדברים הגשמיים.

כיוון שהחמץ רומז ליצר הרע, ציווה הקב"ה להרחיקו מביתנו כל שבעת ימי החג. הכוונה להרחיק היצר מגופינו לכל ימי שנותינו שהם שבעים שנה. ישנם כמה וכמה מצוות ממצוות האדם שהנם בכפולות של שבע – ימי החופה שבעה, נידה, מילה, אבלות, שמיטה ויובל – כולם להזכיר לאדם מספר הימים שהוא חי. לרמז עניין זה, שישתדל ללכת למסע חייו בתבונה ובדעת.

עכשיו נבין מדוע ציוה השי"ת שהיום הראשון והשביעי יהיו מקרא קודש שאסורים בעשיית מלאכה. ממשיך לרמז על חיי האדם – שבילדותו בתחילת בואו לעולם אין לו מעשה ולא מלאכה. כי לא ראוי לילדים לעשות מלאכה, רק החינוך לתורה ומצוות. וכן בזקנותו כאשר תש כוחו וסוף ימיו, אין ראוי שיתעסק במלאכות גשמיות, כי הוא כמת שבטל מן העולם. בימים ההם ראוי שיעשה מלאכה רק שהיא לצורך אוכל נפש, יפרוש מהתענוגות וידבק בקונו. אך בימים שאחרי הנערות ולפני הזקנות, שם האדם צריך הרבה עמל כפיים. ולכן כאן עליו להשבית שאור וחמץ, הכוונה שיבדוק הנהגותיו והנאותיו שיהיו מה שצריך לחזוק גופו בעבודת קונו. צריך שיעשה מעשיו בתמימות וטהרה בלי יצר הרע.

בסופו של דבר צריך שיאכל את הפסח עם מצה ומרור. כאן רמזה תורה להכנעת היצר והכוחות החומריים. הרי את קורבן הפסח צולים ראשו על אבריו ועל קרבו, דומה לאדם בעת מותו שהוא עם כל אבריו. יש כאן רמז לסיום חיי האדם, שאם הקפיד כל חייו להיות מצה ומרור, והכוונה כפי שאמרנו שדיכא את החמץ - הוא היצר הרע,  על ידי מרירות - שמנע עצמו מתאוות העולם. אז הפסח - רמז למיתת האדם, יהיה קורבן לה'. הפסח גם נאכל רק למי שנמנה עליו מראש - שהם קרוביו ואוהביו שמצטערים עליו במותו, ואינו נאכל אלא צלי שיש לו ריח טוב - רמז לאדם שצריך שישאיר שם טוב אחרי מותו.

אם כן חג המצות הוא שורש לכל מועדי ה' ולכל המצוות, לפי שהוא רומז לבריאת האדם. יש בו הוראה ולימוד איך להגיע אל שלימות נפשנו, ומשום כך אנו חייבים לזוכרו בכל הדורות.

שבת שלום ומבורך.
הרב איתמר לוי