בנין המשטרה

נבנה ע"י הבריטים בתחילת שנות השלושים כאשר המרכז המשטרתי האזורי עבר ממטולה לחלסה. ב-1940, בעקבות פעילות גוברת של המשטרה לשמירה על הגבול והסדר הציבורי אחרי המרד  הערב שפרצו בשנים  1936-1939, הורחב המקום בדגם המוכר כ'מצודת טיגרט'. ע"י המהנדס הבריטי שתכנן את תחנות המשטרה ברחבי הארץ. חומה גבוה מסביב, מגדל לתצפית עם קירות אבן עבים.

עד שנת 1948 שימש המבנה כבנין המשטרה האזורי שאויש בשוטרים בריטים ערבים ויהודים שעסקו בעיקר בשמירת הסדר והגבול, גם מפני מעפילים יהודים שהועברו מסוריה ולבנון על-ידי תושבי האזור. עם סיום המנדט הבריטי נמסר מבנה המשטרה לתושבי הכפר ח'אלסה. המבנה נתפש ע"י כוחות הפלמ"ח מספר ימים לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. תחילה שימש המבנה הנטוש כמרכז האזורי למתןשירותים שונים כגון הדואר, השמירה ומשרדי הממשל. רק בשנת 1949 הועברו יחידות שוטרים עבריים ממטולה לאייש את התחנה בעת שהחל גל העליה הגדול לישוב חלסה והיה צורך בשוטרים לפקוח ושמירה על הסדר הציבורי. המבנה חולק לשניים. חלק אחד היה משרדים אזרחיים ששימשו את ראשי הישוב הראשונים והחלק השני שימש כתחנת משטרה לכל דבר.

עד היום המשטרה המקומית נמצאת באותו מבנה כמעט ללא שינויים.

בית הספר לילדי הבדואים

בנין אבן הנמצא במרכז העיר עד היום נראים שרידיו מאחורי "פלאפל עמר". בנין זה נבנה ע"י הבריטים בתחילת שנות השלושיםכחלק מפיתוח החינוך הכפרי ברחבי הארץ. במסגרת מאמציהם של הבריטים להשתלב במרחב הכללי של האוכלוסייה הוחלט להקים בכפר חלסה שני בתי ספר לילדי הבדואים היושבים בחלסה. בית ספר כללי שילמד אותם לימודים רגילים כגון כתיבה וקריאה ובית ספר חקלאי שילמד את ילדי הפלחים יסודות החקלאות המודרנית. בנין זה נבנה בדרום העיר באזור משתלת הקרן הקיימת ונהרס ע"י קק"ל בשנות ה- 80.  לאורך שנות הארבעים נבנו בבניין כיתות לימוד נוספות והוא קיבל את צורתו הנוכחית. בשנת 1948 ננטש המבנה וזמן מה שימש מחסן של קיבוץ משגב עם. בספטמבר 1949 הוקם במקום בית ספר לילדי המשפחות הראשונות בקרית-יוסף, לאחר שתחילה הלימודים התקיימו בבית החאן. בית הספר השתייך לזרם העובדים הדתי ולאחר מכן הפך להיות ממלכתי דתי וקיבל את השם 'בית הספר רמב"ם'. בית ספר זה היה בית הספר הממלכתי הדתי הראשון של הישוב..

בשיאו למדו בו למעלה מ-400 תלמידים וכיוון שהמבנה לא הספיק, התקיימו בו שתי משמרות של לימודים, כמקובל באותה תקופה.

ב-1961 נחנך מבנה בית הספר החדש ומבנה בית הספר המנדטורי הפך לזמן קצר לספריה.

ב-1964 הוקם במקום מועדון טכני על ידי המעוצה המקומית, הסוכנות היהודית ותנועת הנוער העובד והלומד. המקום שימש בית לפעילות בלתי-פורמלית ומשך אליו ילדים ובני נוער. ב-1971 הפך אשר זעפרני, יליד קזבלנקה שעלה עם משפחתו בגיל שבע לקרית שמונה, לרכז המועדון הטכני. אשר השלים קודם לכן סמינר למדריכי נוער ב'בית ברל' והצליח להפוך את המקום לאבן שואבת לפעילות של תנועת הנוער העובד וסביב המועדון הטכני. פעילותו נקטעה כשנפל במלחמת יום הכיפורים. אך טבעי היה לקרוא למקום על שמו.

במהלך שנות השבעים נפסקה הפעילות במקום, על רקע התיישנות המבנה והמצב הביטחוני שהחריף בקרית שמונה, שלא אפשר לקיים בו פעילות בטוחה.

קבוצת מבנים מול השוק החדש

כיום נמצאים שם בצד הכביש העולה צפונה מספר מבנים מתקופת הכפר הערבי חלסה. מבנים אלו שימשו בשנות השלושים והארבעים כמחסני ציוד וחנויות לממכר מוצרים שונים שהיו חסרים לערביי הסביבה כגון חלקי חילוף לרכב, דלק למכוניות, שמן, בגדים, בדים, ציוד חלקי וכו'. זה היה תחילתו של המסחר המסודר בין מרכז הארץ המנדטורית לצפונה לכיוון לבנון וסוריה, דבר שהפך את הכפר חלסה למרכז לשווק סחורות.

מבנים אלו ננטשו בשנת 1948. בראשותה של קריית שמונה שימשו מבנים אלה בחלקם כמשרדים ובחלקם כ"משביר המרכזי" שסיפק סחורות לתושבי המעברה ולקיבוצי הסביבה. כיום משמשים מבנים אלו לחנויות שונות ורק מעטים יודעים שאלו הם מבנים ערביים שנבנו בשנות השלושים.

תחנת הקמח

תחנת הקמח העתיקה הנמצאת מדרום ל"פארק הזהב" ע"י מתנ"ס אשכול פעלה עד קום המדינה בשנת 1948 ונבנתה ע"י משפחה עשירה מהכפר הונין (ע"י מרגליות ) משפחת חסין הערבית. בתחנה זו תחנו חיטה של הפלחים שעיבדו את שדותיהם בסמוך לכפרי הבדואים שבהם גרו. התחנה נסרקה ע"י אביצור נציג קק"ל בשנות ה - 30 וה- 40. אביצור מתאר בספרו משנות ה – 50 על מצבם הטוב של 2 תחנות הקמח שנמצאו בקריית שמונה. אחת בנחל שושן שנהרסה לחלוטין עם פיתוח השכונה ואחת שנשתמרה היטב בזכות העשבייה הגבוה, הסוף והפטל שכיסה אותה לחלוטין. תחנת קמח זו היא כיום תחנת הקמח שמיועדת לשיפוץ יסודי ולהפעלה. עדיין שמורים בה שרידי אמות המים הארובית וגלגל ההנעה, המבנה וחגורות הקטון ותעלות המים זקוקים לשיפוץ יסודי.

בנין המסגד 

נבנה בשנת 1906 ע"י השלטון העותמ'ני כחלק מתהליך עידוד ריכוז האוכלוסייה הבדואית ביישובי קבע. מבנה אבן מרשים זה נבנה בצורה מאוד יפה ליד נחל זהב, שימש לתפילה את תושבי חלסה הערבים. צמוד אל המסגד ישנו  מבנה אבן קטן . בשנת 1948 ננטש המסגד ונהרס המִינָרֵט (כיפתו העליונה). ראשוני התושבים שהגיעו לכפר הערבי הנטוש ובתחילת דרכה של קריית שמונה שימש המבנה הנטוש  כמקום מפגש של עולים. כאן ישבו על גדת הנחל, נחו, עשו פיקניק, שרו והתקהלו כל אחד בעדתו.

בשנות המעברה המקום שימש כאולם חתונות ובנחל שלצידו התכנסו מדי שבת תושבי המקום מכל העדות, ניגנו, רקדו, שרו ובילו בקרבת המים ויצרו הווי ייחודי המשלב בין קהילות המוצא לבין החיים החדשים הנבנים בארץ.

ב-1958 נחנך המקום כבית תרבות/אולם תרבות מרכזי של היישוב, לאחר שיפוץ ונקרא על שם ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר שהוצאו להורג בקהיר בעקבות פעילות שם ('עסק הביש' מטעם המודיעין הישראלי ('קדושי קהיר').

לאורך שנות השבעים והשמונים הוא שימש כמבנה בית המשפט השלום בקרית שמונה ומשנות השמונים המאוחרות הפך למוזיאון המקומי.

בית החאן (בית כאמל אפנדי) 

המבנה נבנה ע"י משפחת חוסיין שהנהיגה את שבט הע'ווארנה שכפריו היו האוכלוסיה העיקרית באזור מהמאה השמונה עשרה. נראה כי הבית נבנה בצורתו הנוכחית על-ידי שיח' חוסיין אליוסף, מוכתאר השבט והכפר חלסה שנרצח בשנת נרצח על ידי איש משבט ערב אלחמדון שישב באזור קרן נפתלי (אלהראווי) כנראה בשל סכסוך על זכויות מרעה. זה היה הרקע להפיכת בנו הצעיר של השיח', כאמל, למנהיג הצעיר של ח'אלסה.

מדובר במבנה אבן ערבי בנוי בצורת האות ר מוקף חומה. שימש למגורים, לאכסון הסוסים באורווה מפוארת באגף המזרחי והרמון לנשותיו של כאמל שהיה ידוע באהבת "החיים הטובים". מחוץ לחומה גרו האיריסים שהיו אחראים על אדמותיו ורכושו של כאמל. המבנה ננטש ב – 1948 במלחמת העצמאות. מיד עם הגיעם של העולים הראשונים - התימנים, נמצא שימוש למבנה הקשה היחיד שהיה על תילו בכפר "חלסה". באגף המערבי שוכנו העולים כולם, באולם אחד בערך כ – 180 נפש. במקביל שימש המבנה לכיתות לימוד למספר חודשים. באגף המזרחי הקיים הוקם כבר ב-1949 בית החרושת הראשון של קריית שמונה, מפעל 'המחצלת' של "משכית" לאריגת מחצלות גומא ורהוט מקש, על הקיר החיצון באגף המזרחי הוקרנו הסרטים הראשונים, שם החל הקולנוע הראשון של הישוב. בשנת 1952 הוקם במבנה המזרחי מפעל ליצור רהיטי עץ שנסגר אחרי תקופה קצרה. המבנה ננטש למספר שנים ובשנת 1955 היה המבנה המזרחי כמחסן של המעברה וכן חלק מהמבנה המערבי שימש כבית חרושת לגזוז. בשנות השישים המבנה המוזנח היה פרוץ לכל עבר ולא היה בשימוש. בשנות השבעים הוחל בשיפוץ האגף המערבי לשימושו של בית הספר הגבוה לציור מתל-אביב, זהו למעשה תחילתו של החאן במסגרתו החדשה "כמרכז האומנויות" האזורי, כך למעשה יופיו של המבנה וצורתו המיוחדים הם שהביאו להחלטה להפיכת החאן למרכז יוצרים אזורי. בשנת 1982 שופץ המבנה בתרומה של 2 מליון דולר מקהילת סאן פרנסיסקו, תרומה שהפכה את המבנה לפנינה ארכיטקטונית מפוארת ויפה. "בית החאן" נהיה למרכז אומנויות אזורי ששייך לרשת המתנ"סים ומשמש כך עד היום.